שלוש שנים בבנק, סופרת כסף של אנשים אחרים, ואף שטר לא היה שלה. אחר כך הליךות להייטק, ליכנס מדלת של שיווק ומכירות. התקשרתי למאה חברות. ניהלתי רשימה מסודרת. פניתי בכל דרך אפשרית.

התשובה חזרה כמעט תמיד זהה: אין לך ניסיון. לא אמרו שאני לא טובה. אמרו שאין לי ניסיון. וזה כאב יותר, כי אף אחד לא הסתכל על מה שכן היה לי. על הרצון. על העיניים הבורקות. הם ראו שורה חסרה, ולא ראו את האש.

שלושה ראיונות. שלושה חודשים של מתח. ונכנסתי.

ואז הגיע הבוקר שאחרי. שלושה שבועות, והמוח כבר היה ברבעון. נכנסתי לחברה וגיליתי שזה היה מסדרון, לא קו הסיום.

יצאנו לטיול משפחתי, וכולם היו בנוף, ואני הייתי בראש שלי. ישבתי על שמיכה עם הילדים סביבי, והמוח שלי קדח. מה עם ההצעה שלא חזרו אליה. מה עם היעד של החודש. מה עם המהלך שעודיין לא התחלתי.

הגוף שלי היה בטבע. אני לא הייתי שם. הילד מדבר אלי, ואני אומרת "כן, מותק", ואין לי מושג מה הוא אמר.

ישבתי באולפן, מראיינת את ד"ר יחיאל הררי. תמיד מראיינת עם עט ביד, כי ידעתי שאני לא מסוגלת להחזיק את העומק בראש בזמן אמת.

שאלתי אותו מה זו שליחות. ציפיתי לתשובה גדולה. הוא אמר שהשליחות היא מה שקורה עכשוו, ברגע הזה. שאם עכשוו אתה שולח את הילדים לגן, או נותן שירות ללקוח, או יושב בשיחה עם בן הזוג, זו השליחות. תעשה את מה שאתה עושה עכשוו הכי טוב שאתה יכול, וזו מהות השליחות בנקודה שאתה נמצא בה ממש.

וביקשתי ממנו לחזור על זה שוב.